איך תפתרו את המאבקים על מושב הרכב אחת ולתמיד
11.07.2022כהורים לילדים, סביר להניח שגם אתם מכירים מקרוב את תופעת הסרבנות, המתרחשת לא מעט במשך היום. בכל חלק של היום, כל פעולת שגרה שתבקשו מילדיכם לבצע מסתכנת בקבלת התשובה “לא רוצה!”. לא רוצה לישון, לא רוצה להתקלח, לא רוצה להתלבש, לא רוצה לאכול, לא רוצה לצאת ולא רוצה להיכנס, לא רוצה ללכת ולא רוצה לחזור.
התופעה המוכרת הזו מתרחשת כמובן גם ברכב, כשהפעוט לא רוצה לשבת בכסא הבטיחות שלו, או בבוסטר שלו, או מסרב לחגור את רצועות הבטיחות.
בבית ניתן להתגמש פעמים רבות, מדי פעם ללכת לקראתו, לבצע משא ומתן או שניתן לבצע את הפעולות בהדרגה מתוך היסח הדעת ויצירת עניין בתחומים אחרים. ברכב כמעט שאין אפשרות כזו. נסיעה של תינוקות, פעוטות וילדים ללא כסא בטיחות כפי שמחייב החוק או ללא חגורה, היא אינה חוקית וגם מסוכנת מאוד, ולכן מחייבת התמודדות מהירה ויעילה עם התופעה המוכרת.
איך עושים את זה?
לפני שניתן רעיונות להתמודדות, שהם בעצם הטכניקה, חשוב שנבין מהי המהות שעומדת מאחוריהם. שני דברים עיקריים יסייעו לפעוט ולילד שלנו להסכים לבצע את מה שאנחנו ההורים מבקשים, ולפעמים דורשים, ממנו:
- ההורים כמבוגר אמורים להוביל ולהתוות דרך לבית ולילדים. מבוגר יציב ובטוח בעצמו יוצר הרגשת ביטחון ורוגע אצל הילד. הילד יודע שיש לו על מי לסמוך. הילד יודע שהוא יכול להרשות לעצמו להיות קשוב לרצונות ולרעיונות שלו, כי בסוף יש מי שידע להחליט רק מה שבטוח, נכון ומתאים.
לעומת זאת, מבוגר הססני, מתלבט ולא יציב בדרישותיו- זורע אצל הילד חרדה וחוסר ביטחון, וגורם לו לרצות להשאיר את השליטה בידיים שלו, מה שאומר שהוא יתעקש על עמדתו ולא יהיה מוכן להתפשר בשום אופן.
מותר בהחלט להיות גמישים, אבל חשוב שההנהגה וההובלה תישאר בידיים של ההורה המבוגר באופן יציב ובטוח, שניהול הסיטואציה יהיה אצלו, וההחלטה תתקבל על ידו, ולא תעבור לידיו של התינוק, הפעוט, או הילד, שיצליח שוב ושוב להזיז את הוריו מתוכניותיהם.
- יחד עם היציבות, ההחלטיות, ההנהגה וההובלה של ההורים, חשוב לאפשר לילד לשמור על עצמאותו ועצמיותו, ולא לצפות ממנו לרצות או להיות “יֶסמֵּן” הממלא מיידית מה שמבקשים ממנו. שמירה על ההובלה וההנהגה של ההורים נתונה בידי ההורים, ואילו הילד יכול בהחלט לבטא רצון אחר.
בינינו, נכון שגם אנחנו כמבוגרים לא תמיד ממלאים את כל חובותינו? נכון שלפעמים “לא בא לנו”? נכון שגם אנחנו היינו לפעמים רוצים להגיד “לא רוצה”?
כמו שזה מותר לנו- זה מותר גם לילד.
אז איך בכל זאת מצליחים לגרום לילד לשבת בבוסטר עם מינימום של התנגדות?
הסוד טמון במתן משקל נכון לשני חלקי המשוואה. מצד אחד אתם כהורים שומרים על ההנהגה וההובלה בידיים שלכם. את ההחלטות המשמעותיות אתם תקבלו, ותדאגו לשמור על העקרונות החשובים לכם. מצד שני כמובן שתשמרו על כבודו של הילד, תנו מקום לרגשות ולתחושות שהוא מביע, והשתדלו להתחשב במה שחשוב לו.
שמירה על שני צידי המשוואה היא העקרון שאמור להנחות אתכם. בפועל יכול עקרון זה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות. ריכזנו כאן מספר הצעות שתוכלו לאמץ, להרחיב וללמוד מהן:
- חשוב להכין את הילד מראש לסיטואציה. למשל לומר מראש את שעת הסיום, או את סדר הזמנים, באופן שידע, פחות או יותר, למה לצפות ומה עומד לקרות.
- הציעו לילד בחירה. לדוגמא: האם אתה רוצה שאני אושיב אותך, או שאתה מעדיף לעלות לבד לבוסטר?
באופן כזה השליטה תישאר בידיים שלכם ותאפשר לילד לחוש יציבות. ועם זאת מצד שני הילד ירגיש שיש לו אפשרות בחירה, שיש לו השפעה ושליטה על גורלו, ושהעצמאות והעצמיות לא אבדו לו. יהיה לו קל יותר לשתף פעולה כששני חלקי המשוואה באים לידי ביטוי בצורה אופטימלית. - כשמתעוררת סיטואציה של התנגדות- השתדלו להישאר רגועים. לא לכעוס, לא לאיים, ולא להשתמש במילות גנאי. שימוש באמצעים כאלה ייצור אצל הילד תחושה שאתם מאבדים את השליטה, מה שיגרום לו להתעקש על ההחלטה שלו ולא להרפות.
- תנו מקום לדעתו ולרגשותיו של הילד, גם כשאתם חושבים אחרת ממנו. עזרו לו להבין מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. חזרו באופן מכבד על עמדתו. למשל “אתה מסרב לחגור כי רצית להישאר עוד אצל סבא וסבתא?” או “אתה לא עולה על הבוסטר כי אתה מפחד ליסוע לבדיקה אצל הרופא?”
- הביעו אמפטיה כלפי רגשותיו של הילד, גם אם אתם חושבים אחרת ממנו. לדוגמא “זה באמת מפחיד להיבדק אצל רופא, כשאתה לא יודע מה הולך להיות”. אמפטיה לא אומרת שאתם מסכימים איתו, אלא שאתם מבינים אותו.
- הציבו גבול ברור לילד. הסבירו לו בנחת אך בנחישות שיש סיבה שקבעתם את הגבול הזה, ולמרות הרצון של הילד אתם לא מוותרים על הדרישה שלכם. בהחלט אפשר להסביר לו מה עומד מאחורי ההחלטה שלכם. אבל חשוב שהמסר הברור יוביל לכך שעל הילד לבצע את ההוראות אם הוא מבין את הסיבה, וגם אם לא.
- זכרו שאתם באותה סירה עם הילד. הוא חשוב לכם, ולכן אתם מתעקשים לחגור אותו. אין כאן מאבק, כניעה או ניצחון. כשהילד יהיה משוכנע שזו עמדתכם- הוא לא ירגיש ‘מפסיד’ כשהוא נענה לכם.
כהורים לילדים, סביר להניח שגם אתם מכירים מקרוב את תופעת הסרבנות, המתרחשת לא מעט במשך היום. בכל חלק של היום, כל פעולת שגרה שתבקשו מילדיכם לבצע מסתכנת בקבלת התשובה “לא רוצה!”. לא רוצה לישון, לא רוצה להתקלח, לא רוצה להתלבש, לא רוצה לאכול, לא רוצה לצאת ולא רוצה להיכנס, לא רוצה ללכת ולא רוצה לחזור.
התופעה המוכרת הזו מתרחשת כמובן גם ברכב, כשהפעוט לא רוצה לשבת בכסא הבטיחות שלו, או בבוסטר שלו, או מסרב לחגור את רצועות הבטיחות.
בבית ניתן להתגמש פעמים רבות, מדי פעם ללכת לקראתו, לבצע משא ומתן או שניתן לבצע את הפעולות בהדרגה מתוך היסח הדעת ויצירת עניין בתחומים אחרים. ברכב כמעט שאין אפשרות כזו. נסיעה של תינוקות, פעוטות וילדים ללא כסא בטיחות כפי שמחייב החוק או ללא חגורה, היא אינה חוקית וגם מסוכנת מאוד, ולכן מחייבת התמודדות מהירה ויעילה עם התופעה המוכרת.
איך עושים את זה?
לפני שניתן רעיונות להתמודדות, שהם בעצם הטכניקה, חשוב שנבין מהי המהות שעומדת מאחוריהם. שני דברים עיקריים יסייעו לפעוט ולילד שלנו להסכים לבצע את מה שאנחנו ההורים מבקשים, ולפעמים דורשים, ממנו:
- ההורים כמבוגר אמורים להוביל ולהתוות דרך לבית ולילדים. מבוגר יציב ובטוח בעצמו יוצר הרגשת ביטחון ורוגע אצל הילד. הילד יודע שיש לו על מי לסמוך. הילד יודע שהוא יכול להרשות לעצמו להיות קשוב לרצונות ולרעיונות שלו, כי בסוף יש מי שידע להחליט רק מה שבטוח, נכון ומתאים.
לעומת זאת, מבוגר הססני, מתלבט ולא יציב בדרישותיו- זורע אצל הילד חרדה וחוסר ביטחון, וגורם לו לרצות להשאיר את השליטה בידיים שלו, מה שאומר שהוא יתעקש על עמדתו ולא יהיה מוכן להתפשר בשום אופן.
מותר בהחלט להיות גמישים, אבל חשוב שההנהגה וההובלה תישאר בידיים של ההורה המבוגר באופן יציב ובטוח, שניהול הסיטואציה יהיה אצלו, וההחלטה תתקבל על ידו, ולא תעבור לידיו של התינוק, הפעוט, או הילד, שיצליח שוב ושוב להזיז את הוריו מתוכניותיהם.
- יחד עם היציבות, ההחלטיות, ההנהגה וההובלה של ההורים, חשוב לאפשר לילד לשמור על עצמאותו ועצמיותו, ולא לצפות ממנו לרצות או להיות “יֶסמֵּן” הממלא מיידית מה שמבקשים ממנו. שמירה על ההובלה וההנהגה של ההורים נתונה בידי ההורים, ואילו הילד יכול בהחלט לבטא רצון אחר.
בינינו, נכון שגם אנחנו כמבוגרים לא תמיד ממלאים את כל חובותינו? נכון שלפעמים “לא בא לנו”? נכון שגם אנחנו היינו לפעמים רוצים להגיד “לא רוצה”?
כמו שזה מותר לנו- זה מותר גם לילד.
אז איך בכל זאת מצליחים לגרום לילד לשבת בבוסטר עם מינימום של התנגדות?
הסוד טמון במתן משקל נכון לשני חלקי המשוואה. מצד אחד אתם כהורים שומרים על ההנהגה וההובלה בידיים שלכם. את ההחלטות המשמעותיות אתם תקבלו, ותדאגו לשמור על העקרונות החשובים לכם. מצד שני כמובן שתשמרו על כבודו של הילד, תנו מקום לרגשות ולתחושות שהוא מביע, והשתדלו להתחשב במה שחשוב לו.
שמירה על שני צידי המשוואה היא העקרון שאמור להנחות אתכם. בפועל יכול עקרון זה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות. ריכזנו כאן מספר הצעות שתוכלו לאמץ, להרחיב וללמוד מהן:
- חשוב להכין את הילד מראש לסיטואציה. למשל לומר מראש את שעת הסיום, או את סדר הזמנים, באופן שידע, פחות או יותר, למה לצפות ומה עומד לקרות.
- הציעו לילד בחירה. לדוגמא: האם אתה רוצה שאני אושיב אותך, או שאתה מעדיף לעלות לבד לבוסטר?
באופן כזה השליטה תישאר בידיים שלכם ותאפשר לילד לחוש יציבות. ועם זאת מצד שני הילד ירגיש שיש לו אפשרות בחירה, שיש לו השפעה ושליטה על גורלו, ושהעצמאות והעצמיות לא אבדו לו. יהיה לו קל יותר לשתף פעולה כששני חלקי המשוואה באים לידי ביטוי בצורה אופטימלית. - כשמתעוררת סיטואציה של התנגדות- השתדלו להישאר רגועים. לא לכעוס, לא לאיים, ולא להשתמש במילות גנאי. שימוש באמצעים כאלה ייצור אצל הילד תחושה שאתם מאבדים את השליטה, מה שיגרום לו להתעקש על ההחלטה שלו ולא להרפות.
- תנו מקום לדעתו ולרגשותיו של הילד, גם כשאתם חושבים אחרת ממנו. עזרו לו להבין מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. חזרו באופן מכבד על עמדתו. למשל “אתה מסרב לחגור כי רצית להישאר עוד אצל סבא וסבתא?” או “אתה לא עולה על הבוסטר כי אתה מפחד ליסוע לבדיקה אצל הרופא?”
- הביעו אמפטיה כלפי רגשותיו של הילד, גם אם אתם חושבים אחרת ממנו. לדוגמא “זה באמת מפחיד להיבדק אצל רופא, כשאתה לא יודע מה הולך להיות”. אמפטיה לא אומרת שאתם מסכימים איתו, אלא שאתם מבינים אותו.
- הציבו גבול ברור לילד. הסבירו לו בנחת אך בנחישות שיש סיבה שקבעתם את הגבול הזה, ולמרות הרצון של הילד אתם לא מוותרים על הדרישה שלכם. בהחלט אפשר להסביר לו מה עומד מאחורי ההחלטה שלכם. אבל חשוב שהמסר הברור יוביל לכך שעל הילד לבצע את ההוראות אם הוא מבין את הסיבה, וגם אם לא.
- זכרו שאתם באותה סירה עם הילד. הוא חשוב לכם, ולכן אתם מתעקשים לחגור אותו. אין כאן מאבק, כניעה או ניצחון. כשהילד יהיה משוכנע שזו עמדתכם- הוא לא ירגיש ‘מפסיד’ כשהוא נענה לכם.